חמישה עשר בשבט, ט״ו בשבט, הוא אחד מארבעת ״ראשי השנים״ הנמנים במשנה (ראש השנה א, א), ראש השנה לאילנות. במשך רוב ההיסטוריה היהודית היה תאריך מינורי, שסומן כמעט רק בהשמטת תחנונים. אחר כך נתנו לו מקובלי צפת אופי אחר. הם יצרו סדר ללילה, עם פירות ויין, והוא נשמר בקהילות רבות מאז.

מהיכן המנהג

סדר ט״ו בשבט נרשם בספר פרי עץ הדר, שנדפס במאה השמונה-עשרה, והמסורת גורסת שהוא חוזר למקובלי צפת. הרעיון הוא שפרי העץ הוא ביטוי גשמי של דבר הקיים בעולמות העליונים, ושאכילתו בכוונה הנכונה מושכת את המקור הרוחני הזה אל האדם.

ארבע כוסות

בסדר ארבע כוסות יין, בדומה לסדר פסח. הכוס הראשונה לבנה. בכל כוס שלאחריה יש מעט יותר אדום, עד שהאחרונה אדומה כולה. המקובלים קושרים את ארבע הכוסות לארבע עונות השנה ולארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה (ראו מאמרנו ארבעת העולמות). המעבר מלבן לאדום משקף את התנועה מן הנסתר אל הנגלה.

שלושה סוגי פירות

הפירות מקובצים לפי האופן שבו הם מוגנים. יש בעלי קליפה חיצונית קשה שאינה נאכלת, כמו אגוזים ורימונים. יש בעלי גרעין בפנים, כמו זיתים ותמרים. ויש הנאכלים כולם, כמו תאנים וענבים. המקובלים מקשרים קטגוריות אלו לדרגות התחום הרוחני ולדרגות הקליפות, המסתירות את הקדושה (ראו קליפות ונוגה). סדר האכילה עובר מן המכוסה ביותר אל המכוסה פחות.

נהוג לכלול את שבעת המינים שבהם משבחת התורה את ארץ ישראל (דברים ח, ח): חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש (תמרים), ולומר את הברכות המתאימות על כל אחד.

מה מלמד הסדר

התורה משווה את האדם לעץ השדה (דברים כ, יט). הסדר לוקח את ההשוואה ברצינות. לעץ יש שורשים היונקים מן האדמה, גזע הנושא ופירות הנותנים, והמקובלים רואים אותה תבנית באדם. בתחילת החורף, כשהעצים נראים עירומים, עונת התחדשותם כבר החלה מתחת לפני השטח.

הסדר נערך בערב שפותח את חמישה עשר בשבט. לחודש כולו ראו The Awesome Significance of the Month of Shevat (באנגלית).