בתלמוד יש משפט נועז כל כך עד שקל לקרוא אותו בלי לשים לב. מגילה כט ע״א אומרת: ״בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם… גלו לבבל שכינה עמהם… גלו לאדום שכינה עמהם, וכשהן עתידין לחזור שכינה עמהם״. חז״ל לומדים זאת מלשון הפסוק בדברים ל, ג: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שבותך״, שאפשר לקרוא ״והשיב״ עם שבותך.

מהי השכינה

שכינה באה מן השורש שכן. היא מציינת את הנוכחות האלוקית כפי ששוכנת בעולם, קרובה אלינו ובהישג ידנו. בלשון הקבלה, הזוהר מזהה את השכינה עם מלכות, העשירית בספירות, זו המקבלת מכל האחרות ומביאה את האלוקות לעולם. הזוהר קורא לה גם כנסת ישראל, מפני שהיא הנקודה שבה העם והאלוקות נפגשים.

הגלות כמצב

אם השכינה בגלות, הגלות שייכת גם לשמים, ולא רק לעם ישראל. התלמוד תומך בכך: ברכות ג ע״א מתאר את הקדוש ברוך הוא מקונן על חורבן בית המקדש וזועק: ״אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי״. אותה מחשבה עומדת מאחורי מנהג תיקון חצות, שבו האדם מצטרף לאבל הזה.

המקובלים הרחיקו לכת בעניין. כשהספירות אינן בהרמוניה, כשהאלוקות מוסתרת ומלכות נפרדת מן המידות העליונות, העולם נמצא במצב גלות. האר״י מתאר את עבודת התורה והמצוות כתיקון הפירוד הזה, כך שהשכינה תתאחד שוב עם המקור שמעליה.

המילים שלפני מצווה

זו הסיבה לנוסח שיהודים רבים אומרים לפני קיום מצווה: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. המילים משקפות את ההשקפה הקבלית שמצווה היא יותר מחובה. היא פעולה שמזיזה משהו במבנה האלוקי לקראת שלמות.

מה נובע מכך לאדם

לרעיון יש תוצאה מעשית שקל להרגיש. אדם הנמצא במקום נמוך אינו לבד בו. המסורת מלמדת שהנוכחות עמו שם, ולא למעלה, ממתינה שיהיה טוב מספיק. מובא בשם הבעל שם טוב שמי שמבין זאת מוצא נחמה בכל מצב.

אם השכינה הולכת אתנו, מה שאנו עושים בגלות חשוב גם לה. קינת חצות שתוארה בTikkun Chatzot (באנגלית) היא מנהג אחד הבנוי על רעיון זה, ולכה דודי הוא אחר. הנוסח שנאמר לפני מצווה מוסבר בThe Supremely Important Leshem Yichud (באנגלית), ומקומה של השכינה בין הספירות נדון במאמר על מלכות (באנגלית).