שאלו את מרבית היהודים הלומדים תורה בקביעות מסוימת והם יכירו מיד את השם רמב"ן, בדרך כלל מן השוליים של חומש, שם פירושו יושב לצד רש"י כאחד משני הקולות המעיינים ביותר על פרשת השבוע. מעטים יודעים שהאיש מאחורי הפירוש הזה, רבי משה בן נחמן, היה גם אחד המקובלים המשפיעים ביותר בתולדות ישראל, רופא, פוסק הלכה מן השורה הראשונה, ובסוף חייו מי שבנה מחדש את ירושלים היהודית לאחר מאות שנים של נטישה כמעט מוחלטת. זה סיפורו.

רופא ולמדן בספרד של ימי הביניים

רבי משה בן נחמן נולד בשנת 1194 בגירונה שבקטלוניה, בצפון ספרד, עיר שתישאר קשורה קשר הדוק לשמו ולחוג הקבלי שפרח בה מאוחר יותר. הוא ידוע בראשי התיבות רמב"ן, ובמקורות לא יהודיים ואקדמיים בשם הלטיני נחמנידס. מגיל צעיר גילה כשרון יוצא דופן הן בלימוד תורה הן ברפואה, ועסק ברפואה במשך חלק גדול מחייו תוך שהוא בונה במקביל את מעמדו כאחד הפוסקים המובילים של דורו.

רבו בקבלה היה רבי יהודה בן יקר, ודרך חוג גירונה בא במגע עם תורתו של רבי יצחק סגי נהור, המכונה יצחק העיוור, אחד המוסרים המתועדים הראשונים של המסורת הקבלית בפרובנס. פרט זה חשוב. הרמב"ן לא פיתח את ידיעתו הקבלית בבידוד. הוא קיבל אותה, כפי שמרמז עצם המילה קבלה, דרך שרשרת מוגדרת של מורים שהיו בעצמם זהירים במה שהעבירו ולמי.

קודם כול ענק בהלכה

לפני שנפנה למה שהפך את הרמב"ן לייחודי, כדאי להבהיר מה הפך אותו לדמות מרכזית בלתי מעורערת: תוצרו ההלכתי. הוא כתב חידושים נרחבים על חלקים גדולים של התלמוד, הנלמדים עד היום בישיבות בכל הרמות. הוא חיבר את מלחמות ה', חיבור המגן על פסקי הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) מפני ביקורתו החריפה של הראב"ד, המעיד הן על נאמנות למסורת המקובלת והן על חשיבה משפטית עצמאית. הוא כתב גם בהרחבה על הלכות אבלות, על דברי התורה בעניין שכר ועונש בשער הגמול, ועל נושאים הלכתיים רבים אחרים.

זה חשוב להבנה נכונה של קבלתו. הרמב"ן מעולם לא היה מיסטיקן הפועל מחוץ להלכה, המחפש משמעות נסתרת כחלופה לפרקטיקה המחייבת. הוא היה, תחילה ותמיד, בעל שליטה בתורה שבגלוי שהחזיק גם במסורת מקובלת של הפנימיות שלה. השניים מעולם לא היו בעיניו בסתירה, ושילוב זה הוא עצמו חלק ממה שהציג כמודל לכל מי שבא אחריו.

פירוש התורה ושכבתו הנסתרת

פירוש הרמב"ן לתורה, שנכתב כנראה לקראת סוף חייו, הוא המקום העיקרי שבו רוב האנשים פוגשים אותו, והוא פועל בשתי רמות בעת ובעונה אחת. על פני השטח הוא מתדיין ישירות ולעיתים בחריפות עם רש"י, עם אבן עזרא ועם פרשנים קדומים יותר, ועובד על הדקדוק, ההקשר ההיסטורי ופשוטו של מקרא באותה קפדנות שהביא ללימוד התלמודי. מתחת לפני השטח, פזורים לאורך הפירוש, רמזים קצרים ודחוסים במכוון המוצגים בביטוי על דרך האמת, המונח ששימש את הראשונים לעיתים קרובות לרעיונות קבליים.

הרמזים הללו קשים מאוד, והרמב"ן עשה אותם קשים בכוונה. בהקדמה לפירושו הוא קובע במפורש שהחיבור כולל רמזים המיועדים רק לקורא שכבר הוכן להבינם, ומרתיע במפורש את הקורא מלנסות להפיק משמעות קבלית מתוך הגיונו שלו ולא מתוך מסורת מקובלת ממורה מוסמך. אין זו הסתרה לשמה. היא משקפת אותו עיקרון העובר בכל המסורת: שרעיונות מסוימים, כשניגשים אליהם בלי יסוד נאות, מטעים סביר יותר ממאירים.

דוגמה ידועה מופיעה בפתיחת התורה עצמה. במקום שבו הפשט מתאר את ששת ימי הבריאה, פירוש הרמב"ן מצביע, בכמה שורות דחוסות, על מבנה עמוק הרבה יותר המתאר את האצילות של הקיום עצמו, מבלי לפרשו לעולם עבור קורא מזדמן. דורות של פרשנים מאוחרים, מרקנאטי ועד מקובלי צפת, כתבו חיבורים שלמים בניסיון לפרוש את מה שהרמב"ן השאיר דחוס.

ויכוח ברצלונה

בשנת 1263, כשהיה כבר זקן בקנה מידה של זמנו, אולץ הרמב"ן על ידי המלך חמי הראשון מאראגון להשתתף בוויכוח דתי פומבי נגד יהודי שהמיר לנצרות בשם פבלו כריסטיאני, שטען בפני החצר המלכותית שהתלמוד עצמו מכיל הוכחות לדוקטרינה הנוצרית. הרמב"ן הגן על היהדות בדיוקו האופייני וזכה להכרה רחבה, אפילו מצד חלק מהקהל הנוצרי, בעוצמת טיעוניו. מאוחר יותר כתב את תיאורו שלו של הוויכוח לבקשת הבישוף המקומי.

הניצחון עלה ביוקר. שלטונות הכנסייה, נבוכים מן התוצאה, הגישו נגדו האשמות על מה שכתב, ואף שהמלך הגן עליו בתחילה, הלחץ הפך בסופו של דבר את מעמדו בספרד לבלתי נסבל. בשנת 1267, בראשית שנות השבעים לחייו, עזב הרמב"ן את ביתו, את קהילתו ואת משפחתו, ויצא לארץ ישראל.

בנייתה מחדש של ירושלים

מה שהרמב"ן מצא עם הגיעו לירושלים היה מזעזע. עשרות שנות סכסוך צלבני ומונגולי הותירו את הקהילה היהודית בעיר כמעט הרוסה כליל. במכתב לבנו המתאר את המחזה כתב שמצא בעיר רק קומץ יהודים, בקושי מסוגלים להרכיב מניין. במקום להסתפק באבל על מה שאבד, הוא יצא לבנות אותו מחדש. הוא אסף ספר תורה משכם הסמוכה, הקים בית כנסת, ופעל להחזיר תושבים יהודים לעיר, והניח את היסוד לנוכחות יהודית רציפה בירושלים שתימשך מאות שנים. בית הכנסת ההוא, בצורות ובמקומות שונים לאורך ההיסטוריה, ידוע עד היום כבית הכנסת הרמב"ן.

את שנותיו האחרונות בילה בעיקר בעכו, כשהוא מלמד, כותב ומתכתב עם הקהילה שהשאיר אחריו בספרד. מקובל שהלך לעולמו בארץ ישראל בסביבות שנת 1270, אף שמקום קברו המדויק אינו קבוע סופית, ומסורות שונות מצביעות על עכו ועל חברון.

ללמוד לקרוא את רמזיו

שאלה מעשית נובעת באופן טבעי מכל זה: כיצד על מתחיל לגשת בפועל לפירוש הרמב"ן, בהינתן שכתב אותו, לדבריו הוא, לקורא שטרם הוכן במלואו? התשובה הכנה היא בענווה ובעזרה. בקריאה ראשונה יש פשוט לשים לב היכן מופיע הביטוי על דרך האמת ולראות בו סימון ולא הזמנה לנחש. מקובלים מאוחרים, בעיקר החוג שהתפתח בצפת דורות לאחר מכן, כתבו פירושים שלמים המוקדשים לפריסת הקטעים הספציפיים הללו, ותלמיד רציני פונה בסופו של דבר אל החיבורים הללו, יחד עם מורה מוסמך, ולא מנסה לפענח לבדו את כוונת הרמב"ן. הערך בשלב המתחיל הוא פשוט להכיר בכך שהשכבה קיימת ולבנות מספיק ידע כללי על המבנה הקבלי, הספירות, מושג הצמצום, קווי המתאר של תולדות המסורת, כדי להעריך בבוא העת את מה שהרמב"ן מצביע עליו כשיגיע הזמן ללמוד אותו בעומק אמיתי.

חוג גירונה ומה שהעביר

קבלתו של הרמב"ן לא התקיימה בחלל ריק, והבנת החוג שאליו השתייך מסייעת להסביר מדוע לרמזיו יש המשקל שיש להם. גירונה, בדור שסביב הרמב"ן, הייתה ביתה של קבוצת מקובלים, ובהם רבי עזרא בן שלמה ורבי עזריאל מגירונה, שהיו בעצמם תלמידי המסורת המזוהה עם רבי יצחק סגי נהור. קבוצה זו מיוחסת לעיתים קרובות על ידי היסטוריונים של הקבלה לסיוע בגיבוש ובניסוח מושגים, ובהם מבנה הספירות, באופנים שעיצבו את אופן הדיון במסורת והעברתה מכאן ואילך. רבו של הרמב"ן עצמו, רבי יהודה בן יקר, קשר אותו לזרמים שזרמו באותו חוג, וזו חלק מהסיבה שפירושו לתורה, אף שנכתב לקהל הלכתי רחב, נושא בתוכו מסורת מקובלת אמיתית ולא שיטה אישית של פרי המצאתו.

מדוע הרמב"ן חשוב ללומד קבלה

עבור לומד שרק מתחיל ללמוד קבלה, הרמב"ן מציע דבר נדיר: סמכות הלכתית רצינית ומרכזית שרמזיה הקבליים שזורים ישירות בטקסט שלרוב האנשים כבר יש אליו גישה מסוימת. בניגוד לזוהר, הדורש הקדמה נרחבת משלו, פירוש הרמב"ן לתורה נמצא בספר שקוראים רבים כבר מחזיקים ופותחים מדי שבוע. ללמוד לשים לב היכן הוא כותב על דרך האמת, וללמוד מספיק מן המבנה הבסיסי של המסורת כדי לזהות על מה הוא מצביע, הוא אחד הגשרים הטבעיים ביותר בין לימוד תורה רגיל לראשיתה של אוריינות קבלית אמיתית.

הוא גם עומד כדוגמה למשהו שהמסורת מתעקשת עליו ואתר זה חוזר אליו לעיתים קרובות: שהקבלה האותנטית מעולם לא ביקשה מאדם לבחור בין שמירת הלכה קפדנית לבין חתירה לפנימיות התורה. אותה מחשבה שהגנה על התלמוד בפני חצר מלכותית עוינת, שפסקה בשאלות הטכניות ביותר של ההלכה, ושבנתה מחדש קהילה יהודית הרוסה בירושלים בזקנתה, היא אותה מחשבה שרמזה, בזהירות ובכוונה, על אמיתות שראתה כבדות מכדי לבטאן במפורש. השילוב הזה, שליטה הלכתית בצירוף מסורת מיסטית מקובלת, הוא בדיוק מראה השרשרת הגדולה של המקובלים האותנטיים, ממורי הרמב"ן עצמו ועד כל דמות מרכזית שבאה אחריו.

לקריאה נוספת: הגאון מווילנה: גאון תורה, לא מיתוס מיסטי · הרב אריה קפלן: המתרגם שפתח את הקבלה באנגלית