בכמה פסוקים בתורה אומר השם למשה ללמד את אהרן ובניו כיצד לברך את העם. הברכה אורכה חמש עשרה מילים בלבד, והיא נאמרת על הקהילות היהודיות יותר משלושת אלפים שנה. היא נקראת ברכת כהנים, ואחד המקומות המעטים שבהם התורה נותנת לנו את המילים המדויקות של ברכה ואומרת מי אומר אותן.

המילים

הנוסח מופיע בבמדבר ו, כב–כז. שלושה פסוקים, כל אחד ארוך מקודמו: שלוש מילים, אחר כך חמש, אחר כך שבע.

״יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ״.

״יָאֵר ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ״.

״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״.

הקטע מסתיים בהצהרה המסבירה את הטקס כולו: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם״ (במדבר ו, כז). הכהנים אומרים את המילים, אך הברכה עצמה באה מהשם.

כיצד היא ניתנת

הכהנים, צאצאי אהרן, עולים לחזית בית הכנסת, מכסים את ראשם ופניהם בטליתותיהם, ומרימים את ידיהם כשהאצבעות פרושות באופן מסוים. לפני שהם מתחילים הם אומרים ברכה שמביעה את רוח המעשה: השם ״אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״. חז״ל מלמדים שכהן שאינו אוהב את הקהל לא יברך (סוטה לח ע״ב).

אומרים לכהן מה לומר מילה אחר מילה, והקהל עונה ״אמן״ אחרי כל פסוק. בקהילות ספרדיות ובישראל הברכה ניתנת מדי יום. בקהילות רבות אחרות היא ניתנת רק בחגים.

מדוע הקהל אינו מביט

התלמוד אומר שכל המסתכל בכהנים בשעת הברכה מסתכן בעמעום עיניו (חגיגה טז ע״א). הכהנים מתכסים בטלית, והנוכחים מורידים עיניים או מסבים פניהם. הטעם שנותנים חז״ל הוא נוכחות השכינה. המדרש מלמד שהשכינה ״מציץ מן החרכים״, ביטוי משיר השירים ב, ט, הנקרא כרמז לאצבעות הכהנים (שיר השירים רבה ב, ט). הידיים הן החרכים, והאור נכנס דרך הרווחים ביניהן.

קריאה קבלית

המקובלים מציינים שבברכה יש מבנה שבו כל פסוק עמוק מקודמו. הם קושרים אותה לספירות העליונות ולתנועת האור ממקור נסתר אל מקבל אנושי. הקריאות שונות בין המקורות, ואין להציג התאמה אחת כיחידה. מה שבולט הוא המסורת שהכהן הוא ערוץ בלבד, ושהברכה עוברת דרכו מבלי להיות שלו. המסורת על הידיים מבטאת אותו רעיון: חמש האצבעות בכל יד, עשר בסך הכול, מקבילות לעשר הספירות.

גם תפקידם של אהרן וצאצאיו רלוונטי. אהרן נתפס במסורת כדמות של חסד, והברכה היא מתנת חסד שצריך לתת באהבה כדי שתפעל.

מה יכול השומע לעשות

מי שעומד עם עיניים מושפלות וידיים פתוחות אין הרבה מה לעשות מלבד להקשיב. חז״ל אומרים שמי שמקשיב בכוונה לקבל את הברכה שותף לה. התלמוד מתעד גם מנהג למי שחלם חלום שאינו מבין: הוא עומד לפני הכהנים כשהם פורשים כפיים ואומר תפילה קצרה, מבקש שהחלום יהיה לטובה (ברכות נה ע״ב).

הכהנים טיפלו גם בנרות מנורת המקדש, המתוארת במאמר על המנורה, וביצעו את עבודת הקטורת הנדונה בPitum HaKetoret (באנגלית).